גזר דין בתיק הע"ז 2837-09

1.                   נגד הנאשמת 1 הוגש ביום 2/11/09 כתב אישום בגין ניכוי מהשכר בשיעור העולה על הקבוע בחוק (עבירה לפי סעיף 2(ב)(4) לחוק עובדים זרים, תשנ"א 1991). העבירה בוצעה בחודשים מרץ אפריל ומאי 2010 ואולם בכתב האישום אין פירוט בדבר גובה הסכומים שנוכו או בדבר שיעורם מהשכר. יאמר מיד כי מכתב האישום עולה כי מלכתחילה הוטל על הנאשמת 1 קנס מנהלי, ואולם כתב האישום דנן הוגש לפי סעיף 13 לחוק העבירות המנהליות, תשנ"ו - 1985, בעקבות בקשת הנאשמת 1 להשפט.

2.                   ישיבת ההקראה נדחתה מספר פעמים, לנוכח הקושי לאתר את הנאשמים. לימים לאחר שהתברר כי הנאשם 2 סובל ממחלה קשה בעטיה עבר השתלת מח עצם, ולאחר שלא עלה בידי המאשימה לאתרו הותלו ההליכים נגדו. משהוברר כי הנאשמת 1 נתונה בהליכי פירוק, זומן לישיבת ההקראה נציג הכנ"ר.

3.                   בישיבת הקראה שהתקיימה ביום 9/9/12 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון שלפיו הנאשמת 1 תודה בעבירה שיוחסה לה ולאחר שהנאשמת תורשע, נציג הכנ"ר יטען לעונש ויבהיר את מצבה הכספי של החברה. ב"כ המאשימה הודיע כי לאחר שישמע את הנתונים הכספיים ויבדוק אותם ימסור לבית הדין עמדה מעודכנת ביחס לעונש שהמאשימה תבקש להטיל על הנאשמת.

4.                   בהתאם להסדר הטיעון, הנאשמת הורשעה בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

5.                   נציג הכנ"ר ציין בטיעונו לעונש כי בקופת הפירוק מצויים 4,149 ש"ח וכי כנגד החברה הוגשו 8 תביעות חוב בסך כולל של 171,298 ש"ח. לטענת נציג הכנ"ר לא ידוע על נכסים או על תקבולים עתידיים ולפיכך בית הדין התבקש לגזור על הנאשמת קנס סימלי.

6.                   בהודעה שהומצאה לבית הדין ביום 17/12/12 הודיע ב"כ המאשימה כי הוא מבקש להשית על הנאשמת את הקנס המקסימלי הקבוע בחוק, בסך 116,800  ש"ח ועם זאת הוסיף כי נכון הוא שהקנס ישולם לאחר תשלום החוב לעובדים ולספקים מקופת החברה.

הכרעה

7.                   העבירה שעניינה העסקת עובד זר תוך ביצוע ניכויים אסורים משכרו היא עבירה מסוג עוון, שקנס הפלילי המקסימלי שנקבע לה עומד על 116,800 ש"ח. אציין כי העבירה סווגה כעבירה מנהלית, כאשר הקנס המנהלי שצמוד לה עומד על 5,000 ש"ח. קביעתה של העבירה כעבירה מנהלית, נועדה ליתן בידי גורמי האכיפה אמצעי יעיל, על מנת להגביר את האפקטיביות של האכיפה, וליצור הרתעה ממשית מפני העסקת עובדים זרים בתנאים שאינם הולמים. שיעור הקנס המנהלי שנקבע, נועד להפוך את העבריינות בתחום זה לבלתי משתלמת, וזאת על רקע ההכרה בכך שמדובר בתופעה הפוגעת בשוק העבודה הישראלי ומרחיבה את מימדי האבטלה.

8.                   בצד קביעתה של העבירה כעבירה מנהלית, התיר המחוקק למי שהוטל עליו קנס מנהלי להודיע כי ברצונו להשפט על העבירה. על רקע האמור אזכיר, כי סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות קובע כדלקמן:

14.    ביקש אדם להישפט לפי סעיף 8(ג) או לפי סעיף 9(ב) והורשע, לא יפחת הקנס, אם הוא העונש היחידי, מהאמור להלן:

(1) לענין קנס מינהלי קצוב - מסכום הקנס או משיעורו;

(2) לענין קנס מינהלי שאינו קצוב ואשר קבוע לו סכום או שיעור מזערי - מהסכום או מהשיעור המזערי הקבוע לעבירה,

ואולם בית המשפט רשאי מנימוקים שיירשמו להפחית את הקנס אם ראה נסיבות מיוחדות המצדיקות את הפחתתו.

9.                   לנוכח האמור, ובשים לב לכך שהנאשמת 1 הודתה בביצוע העבירה בישיבת ההקראה הראשונה, עובדה המצדיקה כשלעצמה הקלה בעונש, , כאשר לא הובאו בפני נסיבות מיוחדות לחומרה, ניתן לקבוע כי מתחם הקנס המתאים לעבירה דנן הוא בסביבות כפל הקנס המנהלי ונע בין 8,000 ל- 12,000 ש"ח.

10.               כפי שכבר ציינתי, נציג הכנ"ר נמנע מלטעון להגנתה של הנאשמת 1, והודה בשמה בביצוע העבירה שיוחסה לה, וזאת בין היתר, כך יש להניח, לנוכח הקושי בניהול ההגנה בנסיבות העניין.

11.               בפסק הדין ברע"פ 9008/01 מ"י נ' א.מ. תורג'מן בע"מ בית המשפט העליון עמד על כך שמתן צו פירוק איננו מעכב את ההליכים הפלילים שנפתחו נגד חברה, ועם זאת קבע כי לנסיבות הקשורות בפירוק עשויה להיות השלכה על היקפו ומשקלו של האינטרס הציבורי במיצוי ההליך הפלילי כנגד התאגיד, וכן קבע כי בבוא בית המשפט לשקול את הקנס שיוטל על תאגיד בפירוק, עליו להתחשב במצבה הכספי של החברה ובהשפעה העלולה להיות לגובה הקנס שיוטל על החברה על ציבור הנושים. כך בלשונו של בית המשפט העליון:

"טענה מרכזית שעליה נשענת הגישה המצדדת בהרחבת עיכוב ההליכים האוטומטי גם על הליכים פלילים היא הטענה שלפיה הליכים כאלה, אם לא יעוכבו, יפגעו באורח ישיר בקופת הפירוק ובנושים. זאת, מאחר שניהול הליכים כאמור כרוך בהוצאות כספיות המוטלות על החברה לצורך ניהול המשפט ומוצאות מקופת הפירוק, כמו כן אם מוטל על החברה קנס, הוא עשוי להשתלם מקופת הפירוק על חשבון מסת נכסי הפירוק העומדים לחלוקה בין הנושים. ככלל, קנסות המוטלים על חברה בטרם מתן צו פירוק הם חובות בני-הוכחה בפירוק.  אולם אם מועד הטלת הקנס בגזר-דין חל לאחר מתן צו הפירוק, כי אז הקנס אינו בגדר חוב בר-הוכחה בפירוק, אלא הוא עשוי להיכלל בגדר העיסקאות בנות-תוקף המתבצעות לאחר מתן צו הפירוק (השווה: ע"א 106/60 שכטר נ' הנאמן בפשיטת-רגל של א. שכטר [9]; ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל [27],בעמ' 222, 352-351). משמעות הדבר בנסיבות אלה היא כי חרף הפירוק עשוי סכום הקנס כולו לעמוד לפירעון בלא צורך בהעמדתו בדרגה שוויונית עם שאר החובות העומדים לפירעון יחסי בפירוק (כהן בספרה הנ"ל [24], בעמ' 265-263, 371). בנסיבות אלה הפגיעה הצפויה בנושים הנגזרת מקיום ההליך הפלילי נגד החברה הינה שיקול שאין להתעלם ממנו, אולם כאשר מעמידים שיקול זה, כשהוא לעצמו, כנגד האינטרס הציבורי הכללי בקיומו של הליך פלילי כנגד החברה, אין לייחס לו משקל מכריע. עם זאת סביר להניח כי בבוא בית-המשפט לגזור את דינה של חברה בפירוק הוא יתחשב במכלול שיקוליו גם במצבה הכספי ובהשפעה העלולה להיות לגובה הקנס שיוטל על החברה, על ציבור הנושים ועל היקף נכסי החברה העומדים לחלוקה בפירוק."

12.               בית המשפט העליון עמד בהמשך פסק דינו על מגוון השיקולים שאותם על התובע לשקול, בעת קבלת החלטה ביחס לקיומו של עניין לציבור בהגשת כתב אישום נגד חברה שבפירוק. הגם שלא מדובר ברשימה סגורה, נדמה כי ניתן להעזר ברשימת השיקולים גם לצורך קביעת הקנס הראוי, כביטוי לאינטרס הציבורי ביחס לענישה.

" יש להניח כי יישקל, מן הצד האחד, הצורך באכיפת החוק תוך שמירה על עקרון שוויון הכול בפני החוק; מן הצד האחר, עשויים להישקל היבטים כגון חומרת העבירות המיוחסות לחברה בפירוק ומועד ביצוען, גורם חדלות-הפירעון של החברה וההשלכה שעלולה להתלוות להליך הפלילי על עניינם של הנושים, על סיכויי השיקום וההבראה של החברה ועל מידת הפגיעה האפשרית של ההליך הפלילי באותם סיכויים. במצבים מסוימים תיתכן גם רלוונטיות לאפשרות כי מיצוי הדין הפלילי עם מנהלי התאגיד עשוי להפחית את משקל האינטרס הציבורי בניהול הליך פלילי כנגד התאגיד עצמו בייחוד מקום שמדובר בחברות פרטיות קטנות, שבהן ישנו קשר גומלין הדוק בין התאגיד לאורגנים שלו